כשפותחים לוח עץ על שולחן מתכת בבית קפה בשוק מחנה יהודה, בטיילת של תל אביב או באוהל בבסיס צבאי, מחזיקים בידיים חפץ שמגלם חמשת אלפים שנות היסטוריה אנושית. הנקישה המוכרת של אבני העץ והגלגול של שתי הקוביות אינם רק הווי ישראלי מוכר — הם אותו צליל בדיוק ששמעו לגיונרים רומאים במחנות המדבר, שרים בחצר המלכות הסאסאנית של קטסיפון וסוחרים בסמטאות דמשק ואיסטנבול.
רבים רואים בשש־בש משחק של מזל בלבד, משום שכל מהלך תלוי בקוביות. אולם מי ששיחקו מספיק משחקים מבינים היטב שהקוביות רק קובעות אילו אפשרויות עומדות בפניכם בכל תור; השאלה מי ינצח לאורך סדרה של משחקים נקבעת על ידי הבנה גיאומטרית, ניהול סיכונים וחישוב הסתברויות מדויק.
כדי להבין את ההיסטוריה של השש־בש וכיצד התגבשו החוקים המוכרים לנו כיום, יש לחזור אל המקורות הראשוניים: מחפירות המזרח הקדום, דרך המשנה והתלמוד, ועד לכתבי היד המלכותיים של ימי הביניים ומועדוני המאה העשרים.
המקורות הקדומים ביותר: אור ושחר־י סוח׳תה
הרבה לפני שהלוח קיבל את מבנה 24 המשבצות שאנחנו מכירים, עמי מסופוטמיה והרמה האיראנית פיתחו משחקי מרוץ מתוחכמים על גבי לוחות מסומנים.
הממצא הארכאולוגי המפורסם ביותר נחשף בשנות העשרים של המאה העשרים על ידי הארכאולוג הבריטי סר לאונרד וולי, בחפירות בית הקברות המלכותי בעיר אור (בדרום עיראק של ימינו). הקברים הכילו לוחות מפוארים משובצים בצדף, לפיס לזולי ואבן גיר אדומה, המתוארכים לשנים 2600 עד 2400 לפנה״ס. המשחק המלכותי של אור שוחק על לוח של 20 משבצות, כאשר כל שחקן קיבל 7 אבנים והטיל קוביות פירמידליות בעלות 4 פאות. לוח טין בכתב יתדות שנכתב בבבל בשנת 177 לפנה״ס על ידי הסופר איתי־מרדוך־בלאטו הוכיח שהמשחק המשיך להתקיים כמשחק הימורים פופולרי במשך אלפי שנים.
במקביל, בדרום־מזרח איראן, גילו ארכאולוגים באתר שחר־י סוח׳תה (״העיר השרופה״) לוח עץ הובנה נדיר מהאלף השלישי לפנה״ס (סביב 2600 עד 2400 לפנה״ס). הלוח גולף עם 60 נקודות בצורת נחש מפותל, ונמצא לצד 60 אבני משחק קטנות מטורקיז ומאגת וקוביות מאבן גיר. כפי שמציין חוקר המשחקים אירווינג פינקל, ממצאים אלה מעידים כי הרעיון היסודי של שש־בש — שני שחקנים המניעים אבנים במסלול מוגדר על פי הטלות מספריות — היה חי וקיים כבר לפני יותר מ־5,000 שנה.
לוחות קדומים אלה היוו את התשתית הרעיונית, אך הם עדיין לא כללו את 24 המשולשים ואת התנועה בכיוונים מנוגדים. המבנה הזה נולד בעולם הרומי.
הטאבולה הרומית והמשחק האבוד של הקיסר זנון
האב הישיר של לוח השש־בש הוא המשחק הרומי הקדום Ludus Duodecim Scriptorum (משחק שנים־עשר הקווים). משחק זה התנהל על גבי לוח בעל שלוש שורות מקבילות של 12 נקודות בכל שורה — סך הכול 36 נקודות — ושוחק עם שלוש קוביות ו־15 אבנים לכל שחקן.
במהלך המאה הראשונה לספירה הבינו שחקני רומא כי השורה המרכזית אינה נחוצה למשחק השוטף. הם ביטלו את השורה האמצעית והותירו שתי שורות בלבד של 12 משבצות: בדיוק 24 המשבצות המשמשות אותנו עד היום. המשחק המשופר נקרא Tabula (טאבולה, שפירושה לוח או שולחן), מילה שהעניקה את שמה למשפחת המשחקים כולה בשפות רבות: טאבלי ביוונית, טאבלה בטורקית ובערבית, ו־tables באנגלית עתיקה.
בטאבולה החזיק כל שחקן 15 אבנים. האבנים נעו בכיוונים מנוגדים בהתאם להטלת שלוש קוביות, ואבן בודדת שעמדה לבדה על משבצת הייתה חשופה להכאה מצד היריב.
העדות ההיסטורית החשובה והמפורטת ביותר לחוקי הטאבולה שרדה באנתולוגיה היוונית (ספר 9, אפיגרמה 482). מדובר בשיר שחיבר המשורר וההיסטוריון אגתיאס סכולסטיקוס, שבו תיעד במדויק עמדה אמיתית ששיחק הקיסר הביזנטי זנון סביב שנת 480 לספירה בקונסטנטינופול.
זנון הוביל בעמדה חזקה עם האבנים הלבנות, אך הטיל שלוש קוביות והתוצאה הייתה 2, 5 ו־6. מכיוון שחוקי המשחק חייבו לבצע את כל מספרי הקוביות אם קיים מהלך חוקי, והעמדה של היריב חסמה משבצות רבות, נאלץ הקיסר לפרק משבצות מוגנות ולהשאיר שמונה אבנים חשופות ברחבי הלוח. היריב ניצל את ההזדמנות, הכה את האבנים וזכה במשחק.
[1]
מאמרו המדעי של ר״ג אוסטין (R. G. Austin) משנת 1934 בכתב העת Journal of Hellenic Studies ניתח את השיר של אגתיאס והוכיח מעל לכל ספק כי מדובר בעמדה מדויקת על גבי לוח של 24 משבצות. מחקרו של אוסטין אישר כי חוקי 15 האבנים, הכאת אבנים חשופות וחובת ביצוע המהלכים פעלו במלואם כבר במאה החמישית לספירה.
נרדשיר הסאסאני, חוכמת בוזורגמיהר והתלמוד הבבלי
במקביל לעולם הרומי, התפתחה באימפריה הסאסאנית של פרס מסורת עמוקה לא פחות: משחק ה־Nard (נרד או נרדשיר).
הטקסט ההיסטורי המרכזי העוסק במקור המשחק בפרס הוא החיבור בפהלווי (פרסית אמצעית) Wizārišn ī čatrang ud nihišn ī nēw-ardaxšīr (״הסבר השחמט והמצאת הנרד״), שנכתב במאה ה־6 לספירה, בתקופת שלטונו של המלך חוסרו הראשון אנאושירוואן. על פי הסיפור, מלך הודו שלח את משחק השחמט לחצר פרס כאתגר אינטלקטואלי, כדי לבדוק האם חכמי פרס מסוגלים לפענח את סודותיו.
הווזיר החכם בוזורגמיהר (Bozorgmehr) פיצח את חוקי השחמט בתוך שלושה ימים, ובתגובה המציא את משחק הנרד ושלח אותו להודו עם אתגר נגדי. כפי שמסביר ההיסטוריון טוראג׳ דריאי (Touraj Daryaee), בוזורגמיהר עיצב את הנרד כמראה פילוסופית וקוסמולוגית של חיי האדם:
- הלוח ייצג את כדור הארץ ואת חילופי הזמנים.
- 24 המשבצות סימלו את 24 שעות היממה (12 שעות יום ו־12 שעות לילה).
- 30 האבנים (15 לבנות ו־15 שחורות) סימלו את 30 ימי חודש הירח.
- שתי הקוביות סימלו את גרמי השמיים ואת גלגלי הגורל, בעוד שתנועת האבנים ביטאה את חוכמת האדם והבחירה החופשית בתוך גבולות המציאות.
בעוד שבשחמט שני השחקנים פועלים בידיעה מלאה וללא גורם אקראי, הנרד לימד שאי אפשר לבחור את הקוביות שהגורל מעניק, אך השחקן הנבון אחראי להפיק את המרב מכל הטלה באמצעות תבונה וסבלנות.
המשחק הזה היה מוכר היטב גם בקרב חכמי התלמוד בבבל. במסכת כתובות (דף סא ע״ב) דנה הגמרא במשחק שנקרא ״נרדשיר״ (גרסה שמית של שמו הפרסי נרד־ארדשיר), בדיון העוסק בהפגת שעמום ובחיי היומיום של אותה תקופה. קשר היסטורי זה מדגים כיצד היה המשחק שזור בחיי התושבים באזור כבר לפני אלף וחמש מאות שנה.
ימי הביניים וספר המשחקים של אלפונסו העשירי משנת 1283
בעקבות הכיבוש המוסלמי של פרס, אומץ הנרד בהתלהבות ברחבי הח׳ליפות של בגדאד, דמשק וקהיר. מדענים ערבים כתבו מאמרים על ההסתברות של הקוביות ועל טקטיקות פתיחה, ובאמצעות נתיבי המסחר התפשט המשחק אל אירופה הנוצרית.
בספרד, בצרפת, באנגליה ובאיטליה הפכו משחקי הלוח לאחד הבילויים הפופולריים ביותר בטירות ובפונדקים. העדות המקיפה והמרשימה ביותר מתקופה זו היא כתב היד המלכותי Libro de los juegos (״ספר המשחקים״), שהוזמן על ידי אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה, והושלם בשנת 1283 בסביליה.
הספר מתאר בפרוטרוט 14 משחקי לוח שונים שהתנהלו על גבי לוח של 24 משבצות. בין המשחקים הללו מתואר בהרחבה המשחק todas tablas (״כל הלוחות״).
מערך הפתיחה של todas tablas זהה לחלוטין ללוח השש־בש של ימינו: לכל שחקן יש 15 אבנים, המוצבות על גבי המשבצות המוכרות:
- 2 אבנים על משבצת 24 של היריב,
- 5 אבנים על משבצת 13 (באמצע הלוח),
- 3 אבנים על משבצת 8,
- 5 אבנים על משבצת 6 (בתוך הבית).
עובדה זו מוכיחה כי מערך הפתיחה הקלאסי שאנחנו משחקים בו כיום התגבש כבר לפני למעלה מ־700 שנה, והועבר ללא שינוי מדור לדור.
אדמונד הויל והולדת ה־backgammon המודרני
במהלך המאה השבע־עשרה החל להופיע באנגליה השם backgammon. מקור השם מיוחס למילים באנגלית עתיקה baec (גב/אחור) ו־gamen (משחק), ככל הנראה בשל החזרת האבנים המוכות אל הבר, או משום שהלוח נסגר כמו ספר ונשמר בצדו האחורי של לוח השחמט.
הקפיצה הגדולה לעבר מיסוד החוקים התרחשה בלונדון במאה השמונה־עשרה. בשנת 1743 פרסם המתמטיקאי אדמונד הויל (Edmond Hoyle) את חיבורו המפורסם A Short Treatise on the Game of Back-Gammon.
הויל היה הראשון שניתח את המשחק באמצעות תורת ההסתברות. הוא פרסם טבלאות מתמטיות מפורטות שחישבו את הסיכוי המדויק להכות אבן חשופה במרחקים שבין 1 ל־12 משבצות, וקבע חוקים רשמיים שסיימו מחלוקות מקומיות בבתי הקפה הבריטיים. חוקיו של הויל קיבעו את המשחק עם שתי קוביות (במקום שלוש) והגדירו בבירור את ההבדל בין ניצחון רגיל לבין ״מארס״ (gammon), והפכו לקנה המידה המחייב בעולם דובר האנגלית.
למידע מקיף על החוקים הבינלאומיים הנהוגים כיום, קראו את מדריך חוקי השש־בש שלנו.
המהפכה של שנות העשרים: המצאת קוביית ההכפלה
למרות החוקים של הויל, השש־בש סבל מבעיה אחת משמעותית במשחקים תחרותיים: משחקים רבים הגיעו לשלב שבו לאחד השחקנים היה יתרון מוחץ, אך הוא נאלץ להטיל קוביות דקות ארוכות כדי להוציא את אבניו, בעוד שליריב לא נותר כל סיכוי מעשי לנצח.
הפתרון נולד בשנות העשרים של המאה העשרים במועדוני הימורים פרטיים בניו יורק. שחקן אלמוני הציג לוח קובייה מיוחדת בעלת שש פאות הנושאות את המספרים 2, 4, 8, 16, 32 ו־64: קוביית ההכפלה.
הקובייה מאפשרת לכל שחקן שסבור כי יש לו יתרון להציע ליריב להכפיל את ערך המשחק לפני הטלת הקוביות. היריב רשאי לקבל את ההכפלה (ולשמור את הקובייה אצלו להכפלה עתידית), או לפרוש מיד ולוותר על נקודה אחת.
המצאה זו שינתה את המשחק מן הקצה אל הקצה: השש־בש הפך ממשחק מרוץ פשוט לקרב מוחות פסיכולוגי ומתמטי של הערכת סיכונים. בשנת 1931 נוסחו החוקים הבינלאומיים הרשמיים שכללו את הקובייה. אם תרצו להעמיק בנושא, תוכלו לקרוא את התחקיר שלנו על מי המציא את קוביית ההכפלה.
השש־בש בישראל: מסורת עממית חיה
בזמן שבעולם המערבי התפתח השש־בש למשחק טורנירים עם קוביית הכפלה, בישראל וברחבי המזרח התיכון נשמרה המסורת העממית הקלאסית.
השם ״שש־בש״ עצמו הוא שילוב מרתק בין פרסית לטורקית: ״שש״ בפרסית (6) ו״בש״ בטורקית (beş, 5). השם מנציח את אחת ההטלות המפורסמות והאהובות במשחק: 6-5. שמות ההטלות המסורתיים ששומעים סביב הלוחות — כמו דו־שש (6-6), דובארה (2-2) והפ־יק (1-1) — משמרים את אותה מורשת רב־תרבותית עתיקה.
בישראל נהוג לשחק ללא קוביית הכפלה, כאשר המשחק נספר בנקודות:
- ניצחון רגיל: נקודה אחת (השחקן המפסיד הספיק להוציא לפחות אבן אחת).
- מארס: שתי נקודות (השחקן המפסיד לא הוציא אף אבן).
- מארס טורקי: שלוש נקודות (השחקן המפסיד לא הוציא אבנים ועדיין נותרה לו אבן על הבר או בבית של היריב).
סביב השולחנות בשווקים, בחוף הים או במועדוני הגמלאים, המשחק מלווה תמיד בהערות שנונות, בעקיצות הדדיות ובוויכוחים קולניים על כל מהלך מוטעה. שחקנים ותיקים מלמדים את הדור הצעיר כיצד לא להשאיר אבנים חשופות ללא צורך, מתי כדאי לחסום משבצת אסטרטגית ומתי מוטב לפתוח במרוץ מהיר לעבר הבית. הווי תוסס זה מעניק למשחק את חיוניותו המתמשכת בציבור הישראלי, והופך אותו לגשר תרבותי אמיתי המחבר בין עדות, דורות והשקפות עולם.
לצד השש־בש הרגיל, משחקים רבים בישראל את גרסת המחבוסה — משחק שמקורו במזרח התיכון (קרוב משפחה של הפלקוטו היווני), שבו אין הכאה של אבנים אלא ריתוק: אבן הנוחתת על אבן בודדת של היריב ״כולאת״ אותה מתחתיה עד שתושחרר. תוכלו לקרוא עוד על ההבדלים בכתבה שלנו על שש בש, טאבלה, טאבלי ומחבוסה, וכן בסקירת גרסאות השש־בש.
סיכום: סוד ההישרדות של חמשת אלפים שנה
השש־בש לא שרד אלפי שנים במקרה. כוחו טמון בשילוב המושלם בין שני כוחות מנוגדים: חוסר הוודאות של החיים (הקוביות) מול השליטה המחשבתית והתכנון (האסטרטגיה על הלוח).
בין אם אתם משחקים משחק ידידותי על כוס קפה ובין אם אתם מתמודדים בקרב של שש בש אונליין לפי הכללים הבינלאומיים המודרניים, אתם לוקחים חלק במסורת עתיקה שמחברת בין העבר הרחוק לבין ההווה.
שאלות נפוצות
בן כמה משחק השש־בש?
משחקי מרוץ קדומים עם קוביות ואבנים (כמו המשחק המלכותי של אור והממצאים בשחר־י סוח׳תה) מתוארכים לשנים 2600 עד 2400 לפנה״ס, כלומר לפני כ־5,000 שנה. הלוח המוכר של 24 משבצות ו־30 אבנים התפתח בטאבולה הרומית ובנרד הפרסי, ויש לו היסטוריה רציפה של יותר מ־1,500 שנה.
מי המציא את השש־בש?
לשש־בש אין ממציא יחיד. הוא התפתח בהדרגה מתוך מסורות המשחק של מסופוטמיה, רומא, פרס הסאסאנית ואירופה של ימי הביניים. בפרס יוחסה המצאת הנרד לווזיר החכם בוזורגמיהר במאה ה־6 לספירה, ואילו קוביית ההכפלה נוספה בניו יורק בשנות העשרים של המאה העשרים.
מה ההבדל בין שש־בש מסורתי ל־backgammon בינלאומי?
שש־בש מסורתי בישראל ובמזרח התיכון משוחק ללא קוביית הכפלה, והניצחונות נספרים כנקודה בודדת או כמארס. לעומת זאת, backgammon בינלאומי כולל באופן מובנה את קוביית ההכפלה ומשוחק בדרך כלל בטורנירים של סדרות נקודות (מאטשים).
מקורות
- Austin, R. G. (1934). “Zeno's Game of τάβλη (A.P. ix. 482)”. The Journal of Hellenic Studies, 54(2), 202–205.
- Finkel, I. L. (Ed.). (2007). Ancient Board Games in Perspective. British Museum Press, London.
- Daryaee, T. (2002). Mind, Body, and the Cosmos: Chess and Backgammon in Ancient Persia. Iranian Studies, Mazda Publishers, Costa Mesa.
- Alfonso X of Castile. (1283). Libro de acedrex, dados e tablas (Libro de los juegos). Seville.
- Hoyle, E. (1743). A Short Treatise on the Game of Back-Gammon. F. Cogan, London.
- Murray, H. J. R. (1952). A History of Board-Games Other Than Chess. Oxford University Press, Oxford.
- Boardgammon. “The History of Backgammon: From Nard to the Modern Board.”
- Boardgammon. “Backgammon Rules: How to Play, Movement, and Bearing Off.”
- Boardgammon. “Backgammon Variants: Tavla, Tavli, Nardy, and Worldwide Table Games.”
- Boardgammon. “Play Backgammon Online Free.”
מצאתם טעות או ניסוח צורם? כתבו לנו
